על היהודים לאשר מחדש את אמונתם בציונות; העולם צריך להעריך את התנועה האמיצה, בעלת החזון, שהצילה עם מרוסק על ידי איחוד מחדש של עם מפוזר.
–
גיל טרוי, במאמרו המרתק "על הציונות כיום" טוען כי למרבה הצער, יותר מדי יהודים כיום נמנעים מהמילה ציונות, שכן שמאל וימין קיצוניים עושים דמוניזציה לציונות באובססיביות. אבל אסור לציונים לאפשר לאויביהם להגדיר אותם. אנחנו לא רק אנטישמים או אנטי-ציונים. על היהודים לאשר מחדש את אמונתם בציונות; העולם צריך להעריך את התנועה האמיצה, בעלת החזון, שהצילה עם מרוסק על ידי איחוד מחדש של עם מפוזר.
שום לאומיות היא טהורה, אף תנועה אינה מושלמת, אף מדינה אינה אידיאלית.
אבל היום הציונות נשארת לגיטימית, מעוררת השראה ורלוונטית. הציונות מציעה עוגן זהות בעולם של בחירות מסחררות – ומפת דרכים לקראת התחדשות לאומית ומשמעות אישית.
הציונות, תנועת השחרור הלאומי היהודית, מאמינה כי:
יהדות היא לא "סתם" דת, יהודים הם עם – עם ישראל;
שליהודים יש קשרים עם מולדת מסוימת – ארץ ישראל;
וכי ליהודים יש את הזכויות להקים מדינה על אותה מולדת – מדינת ישראל.
לפני מאה שנה החייתה הציונות את הגאווה בתווית "יהודי"; כיום, על היהודים להחיות את הגאווה בתווית "ציוני".
גם בבלוג של עופר בר יהודה, הוא אומר: "אני ציוני כי אני יהודי. מבלי להכיר במרכיב הלאומי של היהדות, איני יכול להסביר את אופייה הייחודי. היהדות היא דת עולמית המחוברת למולדת אחת, מעצבת עם שחגיו הדתיים משחזרים אירועים היסטוריים וסובבים סביב לוח השנה החקלאי של ישראל. רק בישראל יכול יהודי לחיות באופן מלא במרחב היהודי ולפי הזמן היהודי".
* מי הוא עופר בר יהודה? – עופר בר יהודה מגדיר עצמו כפטריוט ישראלי, ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא נפצע ב"ארץ המרדפים" בעת שירותו הצבאי במהליך מרדף אחר חוליית מחבלים שחצתה מירדן. מאז הוא עוסק בפעילות ציונית למען הסביבה ולמען הזולת. פעילותו של בר יהודה מפורטת בחלקה בספרו האטוביוגרפי ציונות על רגל וחצי / עופר בר יהודה
ממשיך לפרט גיל טרוי:
אני ציוני כי אני חולק את העבר, ההווה והעתיד של עמי, העם היהודי.
אני ציוני כי אני מכיר את ההיסטוריה שלי ושל עמי. במשך 1900 שנה, לאחר רדיפות חוזרות ונשנות, היהודים הנודדים מעולם לא שכחו את מולדתם. בכל מקום שהתפללנו פנינו לכיוון ירושלים, ציון, ביתנו לנצח.
אני ציוני כי ההבטחה של אירופה בשנות ה-1800 הפכה לחרב פיפיות, שהציעה ליהודים קבלה רק אם הם יתבוללו, אך אף פעם לא כיבדה את מי שכן התבולל.
אני ציוני כי בהקמת מדינת ישראל הריבונית ב-1948, היהודים מימשו את זכותם על הארץ כבר מאז ימי המקרא. בדיוק כפי שיפן או הודו הקימו מדינות מודרניות מתרבויות עתיקות, ישראל עדכנה את השפה העתיקה שלנו עברית, יצרה ערים מתקדמות כמו תל אביב ושיפצה מחדש את בירת היהודים בת 3,000 השנים, ירושלים.
אני ציוני כי אלטנוילנד היהודית הזו – המדינה הישנה-חדשה – החזירה יהודים להיסטוריה כפעילים ולא כקורבנות – עם כל האחריות והדילמות שהכוח מספק.
אני ציוני כי ישראל עבדה ועודנה עובדת. הוא קיבל את פניהם של יהודים הביתה אחרי אלפי שנים של היותם חסרי בית חבולים: ניצולי שואה ופליטים מארצות ערב; אתיופים ורוסים; יהודים שנמלטו בפחד ואלה שבאו מבחירה.
אני ציוני כי אני מתעורר כל יום ומצפה לעבוד יחד כדי לעבוד על רשימת המטלות הארוכה, המשפרת את החברה, שלנו, החל מהבטחותיה של ישראל לשוויון מלא לערבים, אתיופים, למזרחים, לעניים שלא ממומשת. אבל אני גם הולך לישון כל לילה מסתכל אחורה, מעריך את ההתקדמות שלנו; כמה מצבנו טוב יותר ב-2021 מאשר ב-2001 או 1981, שלא לדבר על 1967 או 1948.
אני ציוני כי אני חוגג את קיומה של ישראל. גם כשאני מבקר מדיניות ממשלתית מסוימת, אני לא עושה דה-לגיטימציה למדינה עצמה.
אני ציוני כי אני חי בעולם האמיתי של מדינות הלאום. הציונות היא לא יותר או פחות שבטית מכל לאומיות מערבית אחרת, בין אם היא אמריקאית, בריטית, קנדית או הולנדית.
אני ציוני כי מדינה בלי חזון היא כמו אדם בלי נשמה. מיזוג הליברליזם עם הלאומיות הוליד דמוקרטיות חופשיות, משגשגות ומשתפרות תמיד, כולל ישראל, למרות התקפות אימתניות שבחנו לעתים קרובות את ערכיה וחירויותיה השוויוניות.
אני ציוני כי אני אידיאליסט. בדיוק כפי שלפני מאה שנה, לדמיין מדינה יהודית עצמאית וריבונית היה חלום בלתי אפשרי – אך שווה להילחם עבורו – כך, גם היום, לדמיין מדינה יהודית משגשגת, עצמאית וריבונית שחיה בשלום עם כל שכנותיה, נראה כבלתי אפשרי. חלום – ובכל זאת שווה לחפש.
אני ציוני כי אני רומנטיקן. היהודים בונים מחדש את מולדתם, מחזירים את המדבר, מתחדשים, היה האפוס הגדול של סבא וסבתא שלנו; הסיפור של היהודים השומרים על מולדתם, משלימים עם העולם הערבי, מתחדשים ומשמשים אור לזולת, מדינת לאום לדוגמה, יכול להיות שלנו. כן, לפעמים זה נשמע מופרך. אבל, כפי שאמר תיאודור הרצל, אבי הציונות המודרנית, בהתפארות סרק שהפכה לקלישאה: "אם תרצו, זה לא חלום".